לך לך מרצונך 

אל כיבוש רצונות חדשים ניתן להגיע רק על ידי רעב רוחני אדיר. על תכונת אברהם אבינו

נניח שהבורא פונה אליך, לתכונה מיוחדת שבך, שנקראת אברהם. אותו קול פנימי, שאתה חש שכאילו פונה אליך, נקרא "בורא". לשמוע את הקולות הפנימיים האלה, את עצמך -לכך קוראת התורה. לא יותר.

"ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך: ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה: [...] ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ:" (בראשית יב, א'; י')

האם התורה מדברת על הגירה לארץ טובה, כלומר למצרים, אליה הבורא בעצמו מחייב את אברהם לרדת? מדוע הבורא בחר דווקא באברהם? אברהם גם לא מיד ירד מצרימה. תחילה הלך עד בית-אל, הקריב קורבן לבורא, ובזה, כביכול, סיים את מסעותיו. לאחר מכן נאמר שהיה רעב, ורק אז ירד למצרים. נשאלת השאלה האם הרעב הכריח אותו ללכת למצרים, או שמא הבורא הורה לו?

הבורא פונה לאברהם, שמשמעותו "אב העם" (אב המון גויים), כלומר לתכונה מסוימת של האדם, ואומר לו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך לארץ אשר אראך". כלומר צא מכאן, מארצך (ארץ, מלשון רצון). לך לך, כלומר צא מהמצב בו אתה שרוי כעת, כנווד שחי וגר בין כל שאר העמים.

הבורא מתייחס לאותה תכונה שנקראת "אברהם" ואומר לו: "התכונה הזו בך היא כמו כל שאר התכונות, הנקראות "עמים" באדם. אני מבדיל בך את התכונה המיוחדת הזו, הנקראת אברהם. אתה חייב לצאת מארצך, ממולדתך, כלומר מהמצב שלך, להשתחרר מכל הרצונות שאיתם נולדת. במילים אחרות, לצאת ממצב המוצא, מצב שהוא לא טוב או רע, מצב בו היית כשנבראת - אבל אתה חייב לצאת ממנו, "ומבית אביך".

הבורא נמצא בתוך הרצונות האגואיסטיים השורשיים שלך, ומהם אתה חייב לצאת "אל הארץ אשר אראך", כלומר לאותו רצון שאני אראה לך. אתה חייב להגיע לרצונות שונים לגמרי ולתכונות שונות שאראה לך. "אשר אראך" משמעו רצונות שאותם הבורא יראה לו, ובהם הוא יופיע. הבורא מתגלה לאברהם רק כדי לחייב אותו לעשות את הדרך, שבסופה הוא יתגלה לפניו בשלמות. במצב זה כל הבריאה תופיע לפני אברהם, והוא ישיג תכונות הפוכות: נצחיות ושלמות ואת דרגת הבורא בעצמו.

הרעב
הבורא מתגלה לכל אחד. כל אחד מאתנו מרגיש או הרגיש ולו רק פעם בחיים, קול פנימי, כוח פנימי, רצון פנימי לחיות בצורה אחרת, לחשוב על דברים נצחיים ונחוצים יותר, לצאת משגרת החיים ומכל הזוטות, להתרומם ואיכשהו לזנק מתוכם.

אשר לאברהם, אין עניין לספר עליו כעל מי שחי לפני 5000 שנה, ושאותו מצא הבורא ואליו פנה. רצוי שנתמקד בתכונת אברהם, שנמצאת בכל אחד מאתנו, נבחן כיצד הבורא פונה אליה, ובאמצעותה מושך אותנו ואומר: "צאו מהרצונות שלכם, מהחומר שממנו נבראתם, ואשר בו חייתם תמיד ולכו לרצון אחר, אותו אראה לכם".

הבורא לא מורה לאדם שהוא צריך להתעלות רוחנית, לשאוף למעלה, כדי לעבור לרצון האחר, בו הוא יתגלה לפניו. הוא אומר לו שהוא חייב תחילה לרדת למצרים, היינו לתחתית המדרגה של הרצונות האגואיסטיים שלנו, העזים ביותר.

המצב המושלם ביותר של אברהם יגיע כאשר הוא יעבור את שלב מצרים. הוא אפילו אינו אומר שהוא חייב לעבור את מצרים. אלא הוא אומר, לך לשם! זהו ציווי בלתי סביר. הרי מדובר באדם רגיל מן הישוב, החי את חיי היום יום שלו בחיק משפחתו, עובד למחייתו כרועה צאן, וכדי להגיע למצב הרוחני הוא מוכרח לפתע לעבור מצבים ירודים ביותר, שנקראים "מצרים". האדם לא מעוניין לרדת מצרימה, הוא בונה מזבח ומודה לבורא על זה ששם לבו אליו, ואז הוא נשאר במקומו. אברהם אמנם נודד לבית אל, שם נדמה לו שהוא מתקרב לבורא, אך הבורא מגרש אותו משם.

אברהם נדד לבית אל. כאדם הכמהה לרוחניות, שם נדמה היה לו שזהו בית האלהים, כלומר בית-אל. בזמן שהוא מעלה עולה לה', וכשהוא מתחיל, על ידי בירור עצמי, לדעת מה באמת דורשים ממנו החיים ומה דורש ממנו הבורא, (והקול הפנימי שלו) לפתע הוא חש רעב. הרעב הזה כל כך גדול, שהוא מגרש אותו למצרים. שם הוא מתחיל להרגיש יסורים הולכים וגוברים, המלווים ברעב רוחני גדול יותר. הוא מתחיל לראות את עצמו, מבפנים, כיותר ויותר שפל וגס, והעולם נראה לו פעוט.

זמן הרגשת האדם את עצמו הוא שלב טוב וחיוני להתפתחותו, ואין חשיבות כלל לטיב ההרגשה - אם גרועה ואם טובה, גבוהה או שפופה. בלעדי השהייה במצרים, בהתאם להוראתו המפורשת של הבורא, אין האדם מסוגל להשיג רצונות נכונים. רצונותיו של האדם קטנים מאוד, ואף כאשר ימתח את קצה גבול יכולתו, הם יכולים להביאו עד בית-אל בלבד, כלומר לעסוק בתורה הידועה והמוכרת, ולהרגיש כמי שנמצא כבר בבית האלהים, וכביכול כבר מוכן למענו גן העדן והעולם הבא. למעשה אין הדבר כך.

התורה רואה צורך להביא את האדם קודם כל עד להכרת הרע, עד להרגשה שהוא אגואיסט גמור, ושכל רצונותיו הפכיים לחלוטין לרוחניות. אם הוא עובר את המצב הזה, מבין אותו ומכיר אותו, הריהו קולט ומבין שגם בו זה נמצא. כדי להגיע להכרת האגו, האדם חייב לעבוד על עצמו דווקא בצורה רגשית, באופן מוחשי, ורק כך הוא מתחיל לשאוף לתיקון של עצמו. כלומר הכרת האגו העצמי כרע, היא שלב ממושך ביותר.

כדי לחוש מי אתה ומהן התכונות שלך, יש להרגיש, לפחות במקצת, את הרוחניות. אדם חייב לחוות את הרגשות הללו עד תומם, ועל הרגשות להיות מבוררים עד הסוף. ובבוא העת, האדם זוכה ליציאת מצרים.

כאשר אדם נמצא ברצונות האגואיסטיים שלו, כל מהותו היא "ארצך, מולדתך, ובית אביך". הוא לא מסוגל לצאת מהמצבים האלה, כך לפחות הוא חושב, זה הטבע שלו, והוא לא מתאר לעצמו שאפשר לחשוב אחרת, וודאי שלא לפעול אחרת. אנחנו לא מסוגלים לתאר את מה שלא קיים בנו, את מה שאבותינו מעולם לא הרגישו, ואף לא את עצמנו בהווה או בגלגולים הקודמים.

להיחלץ מהמצב הזה ולהגיע אל כיבוש רצונות חדשים (כיבוש מצרים) ולגלות בתוכנו את הרצונות האלו שחבויים בנו עמוק מאוד, ניתן רק על ידי "רעב" רוחני אדיר. את הרעב ניתן לפתח ולהעצים בקבוצה, עם מורה רוחני וספרים מיוחדים במינם. במידה שקוראים את הספרים, אפילו לא בסדר הנכון, בקלות ניתן לטעות ולסטות מהדרך הנכונה, ופירוש הדבר הוא עצירה לזמן מה בהתפתחות הרוחנית. חייבת להיות השגחה תמידית של המורה ובירור תמידי של האדם האם הוא הולך נכון. במידה והוא דורש רק רוחניות, הבורא עצמו ידחוף אותו קדימה על ידי הרעב.

הנצנוץ
בהמשך אומר הבורא לאברהם להביט בכוכבים שבשמים ומבטיח לו כי זרעו ועמו יהיו ככוכבים שבשמים. הכוכבים הם ניצוצות שאוסף האדם בעת עבודתו הרוחנית, עם עלייתו מהעולם שלנו למעלה. האדם מלקט את הניצוצות בפנימיותו, מתקן אותם ובעזרתם מתעלה. לכן הניצוצות, שהן נשמות זעירות העולות למעלה, נקראות "כוכבים". ולכן הבורא הבטיח לאברהם שאם ילך בדרך זו, כל אלה יהיו שלו.

התורה מביאה לנו את כל התוכנית הזאת ומספרת אותה בצורה מיוחדת. אפשר לקבל את דברי התורה כסיפור היסטורי, או כתמונות מסיפורי חיים שגרתיים, וזה כמובן מטעה. הספר הזה אינו "ספרות" וכל מה שנאמר בו ראוי שיהיה מושג על ידי האדם, מתחילתו ועד סופו. כתוצאה מכך האדם יגלה בתוך עצמו את הבורא בשלמות, ויגיע עד לנקודה הסופית של התפתחותו - מטרת הבריאה ומחשבת הבורא מראשיתה.